יצירתיות ודמיון
בקרב ילדים בגיל בית-ספר, נמצא כי לפני חשיפה לטלוויזיה, תלמידי העיירה שלא הייתה בה טלוויזיה ("בלי-טל") השיגו ציוני יצירתיות גבוהים יותר במטלת שימושים חלופיים בהשוואה לתלמידים בעיירות שהייתה בהן טלוויזיה. לאחר שנתיים של צפייה סדירה, ציוני היצירתיות של תלמידי בלי-טל ירדו ירידה מובהקת והשתוו לאלו של עמיתיהם. ממצא זה מעיד שגדילה ללא טלוויזיה אינה מקנה "חיסון" לאורך זמן. סוגי התשובות שנתנו ילדי בלי-טל לפני הטלוויזיה כללו פעילויות כגון מחנאות, טיולים ומלאכת יד, מה שמרמז שהשפעת הטלוויזיה על היצירתיות היא עקיפה, ונובעת מצמצום הפעילויות האחרות שבכוחן לפתח חשיבה יצירתית. בנוסף, לא נמצא קשר בין שעות הצפייה לבין ציוני היצירתיות, אך תלמידים עם ציוני יצירתיות גבוהים השתתפו יותר בפעילויות קהילתיות, קריאת ספרים והאזנה לרדיו.
בקרב מבוגרים, תושבי בלי-טל לפני הטלוויזיה פתרו בעיות יצירתיות במהירות רבה יותר מתושבי העיירות האחרות. גם כאן, ולאחר שנתיים של צפייה, נמצאו הבדלים שוליים בלבד לטובת תושבי בלי-טל, מה שמרמז שמיומנויות חשיבה גמישה שנרכשו בגיל הבגרות נעלמות לאט יותר מאשר אצל ילדים.
סקירת המחקרים בתחום מצביעה על כך שהראיות להשפעות שליליות של הטלוויזיה על יצירתיות חזקות יותר מאשר הראיות לחוסר קשר או להשפעה חיובית. מחקרים שהשוו בין רדיו לטלוויזיה מצאו שרדיו מעורר תגובות יצירתיות ועשירות יותר בדמיון מאשר טלוויזיה, בעיקר כאשר ילדים נחשפים לסיפורים בלתי-גמורים. צפייה בטלוויזיה "בתשומת לב" (mindfulness) לעומת צפייה מבוזבזת עשויה לעודד היבטים מסוימים של חשיבה יצירתית. מחקרים על משחקי דמיון בגיל הגן מראים שתוכניות אלימות ועתירות פעולה מפחיתות משחק דמיוני, בעוד שתוכניות שתוכננו לעורר משחק דמיוני, כגון "השכונה של מר רוג'רס", מצליחות לקדמו בקרב ילדים שדמיונם היה תחילה בלתי-מפותח.
התמדה
הטענה כי ילדים מתקשים להתמיד בעידן הטלוויזיה אינה נתמכת במחקר בצורה מספקת, אך גם אינה נסתרת לחלוטין, בעיקר בשל מיעוט המחקרים שנערכו בנושא. ככל שיש השפעה על ההתמדה, הרי שזוהי השפעה עקיפה וארוכת טווח, הנובעת מאופי הטלוויזיה כדרך קלה להתבדר שאינה דורשת מאמץ. במחקר השדה, מבוגרים בבלי-טל התמידו זמן ארוך יותר בניסיונות לפתור בעיות קשות מאשר מבוגרים בעיירות האחרות, הן לפני הטלוויזיה והן לאחריה, מה שמרמז שנטייה שנרכשה להתמיד בפתרון בעיות אינה נעלמת בנקל.
מחקרי ניסוי בגני ילדים הראו שתוכניות אלימות הפחיתו שליטה עצמית, בעוד שתוכניות חברתיות רצויות חיזקו אותה, בעיקר בקרב ילדים בעלי מנת משכל גבוהה. מחקרי אורך מצאו קשר בין צפייה בתוכניות אלימות ריאליסטיות לבין אי-שקט ויכולת ריסון עצמי נמוכה יותר.
צפייה בטלוויזיה ומנת משכל
הקשר בין צפייה בטלוויזיה למנת משכל מורכב ותלוי גיל. בגיל צעיר, ילדים בעלי מנת משכל גבוהה נוטים לצפות יותר בטלוויזיה, אך בגיל ההתבגרות המגמה מתהפכת. ממצאים מבלי-טל מגלים כי ילדים בעלי מנת משכל גבוהה קוראים יותר, מאזינים יותר לרדיו וצופים פחות בטלוויזיה בהשוואה לבני גילם בעלי מנת משכל נמוכה. מממצא מרתק במיוחד: בהיעדר טלוויזיה, הקשר הרגיל בין מנת משכל לבין מיומנויות קריאה ושימוש בחומרי קריאה כמעט ונעלם. כלומר, כאשר אין טלוויזיה, ילדים בעלי מנת משכל נמוכה קוראים כמו עמיתיהם בעלי מנת המשכל הגבוהה. הממצאים אינם תומכים בהשערה שזמינות הטלוויזיה משפיעה ישירות על ביצועים במבחני מנת משכל.
הישגים בבית-הספר
קיימת הסכמה רחבה בקרב חוקרים כי הטלוויזיה אינה טובה או רעה מעצם טבעה, אלא תלוי כיצד משתמשים בה. תוכניות ילדים אינפורמטיביות, ובפרט "רחוב שומשום", נמצאו קשורות בחיוב לאוצר מילים, למוכנות לבית-הספר ולהישגים עתידיים. לעומת זאת, צפייה כוללת מרובה קשורה בשלילה להישגים, ובעיקר צפייה של יותר מארבע שעות ביום.
ממצאי מחקר השדה בקנדה מראים שזמינות הטלוויזיה עשויה להאט את רכישת קריאה רהוטה בשנים הראשונות של בית-הספר. תלמידי כיתה ב' בבלי-טל השיגו ציוני קריאה גבוהים יותר לפני הטלוויזיה, ולאחר שנחשפו לה, פערים אלו נעלמו. השפעה זו בולטת במיוחד בגיל הרכישה של הקריאה הרהוטה, שכן הטלוויזיה מספקת חלופה מושכת לתרגול הקריאה שהוא קשה ודורש מאמץ.
הדפוס האופייני בספרות המחקרית מצביע על כך שהקשר בין צפייה לבין הישגים אינו לינארי: צפייה מתונה עשויה שלא להזיק, ואף לסייע, בעוד שצפייה מוגזמת קשורה לירידה בהישגים. הקשר בין צפייה בטלוויזיה לבין ירידה בהישגים חזק יותר בקרב תלמידים ממעמד חברתי-כלכלי גבוה, שיש להם יותר פעילויות חלופיות. לעומת זאת, בקרב תלמידים שאינם דוברים את שפת ההוראה כשפת אם, הקשר בין צפייה לבין הישגים עשוי להיות חיובי, שכן הטלוויזיה מסייעת לרכישת השפה השנייה.
מחקר האורך השוודי "מדיה פאנל" מתאר מעגלי קסמים חיוביים ושליליים: הורים המפקחים על הצפייה ומנחים את ילדיהם לתוכניות מתאימות לגיל יוצרים מסלול חיובי של הישגים, בעוד שהורים המאמינים שלא צריך לפקח על הצפייה יוצרים מסלול שלילי המתגבר עם הגיל. המנבא החזק ביותר להצלחה בכיתה ו' הוא ההצלחה בכיתה א', אולם הסביבה הטלוויזיונית המוקדמת ממלאת תפקיד שניתן לעצב ולשנות.
לגבי מיומנויות כתיבה, נמצא שעות הצפייה בטלוויזיה הן המנבא השלילי המשמעותי ביותר של ציוני הכתיבה, והשפעה זו נשמרת גם לאחר ניטרול השכלת ההורים. קריאת ספרים ומעורבות ההורים תורמות בחיוב לכתיבה, אם כי בעוצמה נמוכה יותר מהשפעת הטלוויזיה.
השתתפות בפעילויות אחרות
לפני הגעת הטלוויזיה לבלי-טל, תושביה השתתפו ב-40% יותר פעילויות קהילתיות בממוצע בהשוואה לתושבי רב-טל. לאחר שנתיים של צפייה, פערים אלה צטמצמו משמעותית, אם כי לא נעלמו לחלוטין. הצמצום היה בולט יותר בקרב צעירים ובקרב קשישים, שלפני הטלוויזיה השתתפו בפעילויות קהילתיות כמו המבוגרים הצעירים יותר. לאחר הגעת הטלוויזיה, קבוצת הקשישים הצטרפה לדפוס המוכר בעיירות האחרות של ירידה בהשתתפות עם הגיל, עם השלכות על בריאות ועל הפרדה בין קבוצות גיל.
הטלוויזיה השפיעה במיוחד על פעילות ספורטיבית, ריקודים ומסיבות בקרב צעירים, ועל השתתפות באספות ארגוניות בקרב מבוגרים. לא נמצאה השפעה על פעילויות רפואיות ודתיות.
ארבע השערות עיקריות מנסות להסביר את הקשר בין הטלוויזיה לפעילויות אחרות:
- השערת התחלוף: הטלוויזיה תופסת את מקומן של פעילויות אחרות ישירות.
- השערת "ככל שיותר, כך יותר": פרטים פעילים בכלל נוטים לצפות יותר בטלוויזיה וגם לעסוק יותר בפעילויות אחרות.
- השערת ברירת המחדל: הצפייה מתרחשת כאשר אין עיסוק אחר הסותר אותה, וההשפעות נובעות מפשרות על ניצול הזמן ולא מתחלוף ישיר.
- השערת שווה הערך הפונקציונלי: הטלוויזיה מחליפה פעילויות המספקות צרכים דומים.
הממצאים תומכים בעיקר בהשערת ברירת המחדל, ולא בהשערת שווה הערך הפונקציונלי ולא בהשערת "ככל שיותר, כך יותר". הבחירה לצפות בטלוויזיה במקום פעילות אחרת נעשית לרוב שלא במודע, מתוך הרגל, ועלולה ליצור מעגל שמזין את עצמו: ירידה בעיסוק בפעילויות מספקות מוליכה לתלות גוברת בטלוויזיה כמקור בידור.
מסקנות כלליות
מן המחקרים שנסקרו עולות מספר מסקנות מרכזיות. ראשית, לצפייה בתוכניות חינוכיות ואינפורמטיביות המיועדות לילדים בגיל הגן יש השפעות חיוביות על משחקי דמיון, התמדה והישגים בית-ספריים מאוחרים יותר. יש לפעול להגברת זמינותן של תוכניות מסוג זה. שנית, לתוכניות עתירות פעולה ואלימות יש השלכות שליליות מעבר לתוקפנות בלבד, ובכלל זה פגיעה במשחקי דמיון, ביצירתיות ובהתמדה. שלישית, השימוש שעושים ילדים בטלוויזיה משתנה על-פי מנת המשכל שלהם, ובהיעדר טלוויזיה נחלש הקשר בין מנת המשכל לבין מיומנויות קריאה. רביעית, יש הסכמה נרחבת כי צפייה מוגזמת מזיקה להישגים בלימודים, אם כי קיימת מחלוקת לגבי ההגדרה המדויקת של "מוגזמת". חמישית, הקשר בין שימוש בטלוויזיה לבין הישגים מתפתח לאורך הילדות בדפוסים של מעגלי קסמים חיוביים ושליליים, המושפעים מאוד מגישת ההורים ומסוג התוכניות הנצפות בגיל הגן. שישית, כאשר הפעילויות החלופיות לילד מוגבלות בשל מגבלות כלכליות, השפעות הטלוויזיה פחות שליליות, ועבור קבוצות מסוימות, כגון דוברי שפת אם שאינה שפת ההוראה, הטלוויזיה עשויה אף לתרום להישגים.
לסיום, נדרשות גישות מחקר נוספות ומגוונות, ובהן מחקרי אורך ומחקרים אתנוגרפיים, כדי להבין כיצד מעגלי ההשפעה של הטלוויזיה מתרחשים ברמת הפרטים ומשפחותיהם. ההתמקדות המעשית צריכה להיות לא כל כך בצמצום השימוש בטלוויזיה כשלעצמו, אלא בקידום הפעילויות האחרות שיש בכוחן להשפיע לחיוב על יצירתיות, התמדה ורכישת מיומנויות.
מקור
MacBeth, T.M. (1996). Indirect effects of television: Creativity, persistence, school achievement, and participation in other activities. In T.M. acBeth (Ed.), Tuning in to young viewers: Social science perspectives on television (pp. 149–219). Thousand Oaks, CA: Sage