הקדמה והקשר
מאז ההפיכה הצבאית במיאנמר בפברואר 2021, הסכסוך הזיין והמשבר ההומניטרי החמיר מאוד. כ-18.6 מיליון בני אדם, כשליש מאוכלוסיית המדינה, זקוקים לסיוע דחוף, ומעל 2.8 מיליון אנשים עקרו ממקומותיהם. הצבא הגביל את הגישה לסיוע, מה שאילץ ארגונים בינלאומיים להסתמך על קבוצות מקומיות. באזור הגבול בין תאילנד ומיאנמר מתמקד המשבר בצורה חמורה במיוחד: עלייה בצפיפות המחנות, מחסור במים, ועקורים החיים ביערות ללא קורת גג.
בהקשר זה, מנגנוני הסיוע המקומיים הפגינו יעילות וגמישות גבוהה, אולם הם פועלים בתוך מערכת הומניטרית בינלאומית הכופה עליהם מגבלות מבניות קשות. הניתוח מתמקד בשתי בעיות מרכזיות: הדה-פוליטיזציה הביורוקרטית של הסיוע מחד, ואי-השוויון המובנה במערכת מאידך, תוך שאיפה לגבש המלצות לרפורמה לאור עקרונות של צדק הומניטרי.
מתודולוגיה
המחקר מבוסס על עבודת שטח שנערכה בתאילנד בין פברואר למאי 2022, בעיקר בעיר מה-סוט שעל הגבול התאי-מיאנמרי. שיטות המחקר כללו ראיונות חצי-מובנים, תצפית משתתפת, סקירת ספרות וסקירת דוחות של ארגוני חברה אזרחית. נערכו שיחות עם 23 אנשים בעלי קשר למיאנמר, וראיונות עם חמישה ארגונים שונים, לצד שיחות עם 10 סטודנטים ממיאנמר במסגרת המכון הטכנולוגי האסייתי.
עבודת השטח חשפה דילמות מחקריות מורכבות. הרקע של החוקרת כסטודנטית בינלאומית מסין שלמדה ביפן והשתתפה בתוכנית חילופין בתאילנד יצר אתגרים בבניית אמון. הקשר הפוליטי הרגיש, לצד מגפת הקורונה, חייבו התאמות מתמדות ורפלקציה ביקורתית לאורך כל תהליך המחקר.
ההקשר הפוליטי של הסיוע ההומניטרי בגבול תאילנד-מיאנמר
ההיסטוריה הפוליטית של האזור מעצבת באופן עמוק את מודל הסיוע. מאז עצמאות מיאנמר ב-1948, המיעוטים האתניים סבלו מדיכוי ומהדרה, והמדינה מכירה ב-135 קבוצות אתניות. ארגון האיחוד הקארני (KNU) ואגפו הצבאי KNLA נלחמים על עצמאות מאז 1949, ואזור הגבול הפך לזירת סכסוך גיאופוליטי.
במהלך העשורים, השתנה אופי הסיוע מספר פעמים: מסיוע צולב גבולות בשנות ה-90 ועד לסיוע פיתוח מרכזי לאחר 2011. לאחר ניצחון ליגת הלאומיות לדמוקרטיה (NLD) בבחירות 2015, מיאנמר הפכה ל"אהובה" של הסיוע הבינלאומי, מה שיצר קשיים בחידוש מימון לארגוני הגבול. ההפיכה של 2021 שינתה שוב את התמונה: מדינות מערב הטילו סנקציות, המועצה לניהול המדינה (SAC) הגבילה את מרחב הסיוע, וארגונים מקומיים קיבלו תפקיד מרכזי הכרחי, אך ממשיכים לפעול תחת לחץ גדול.
המסגרת התיאורטית
הניתוח נשען על שני מסגרות תיאורטיות משלימות. הראשונה היא תיאוריית הדה-פוליטיזציה של לואי ומארטנס, הבוחנת כיצד ארגונים בינלאומיים מסירים ממצבים, שחקנים ונושאים את ממדיהם הפוליטיים כדי להציגם כנייטרליים. שלוש השיטות העיקריות לדה-פוליטיזציה הן: ניסוח בעיות כבעיות טכניות בלבד, הצגת תוכן פוליטי כנייטרלי, ותמרון בלוחות הזמנים של קבלת ההחלטות. השנייה היא תיאוריית הסובייקטיביות והאי-שוויון של פאסן, הרואה בהומניטריזם צורת "ביו-פוליטיקה" המעניקה ערכים שונים לחיים. פאסן טוען כי הסיוע ההומניטרי מייצר לעתים קרובות סובייקטיביות חסרת סוכנות היסטורית, המצמצמת את הנהנים לקורבנות בלבד ומתעלמת מרקעם ומורכבותם החברתית.
פרקטיקות הסיוע בגבול לאחר ההפיכה
רשתות סיוע צולבות גבולות: סולידריות מגוונת ולוקליזציה
לאחר ההפיכה, הממשלה התאית אסרה על כניסת פליטים חדשים לתשעת המחנות הרשמיים, מה שאילץ רבים לגור ב"אזורי בטיחות זמניים" (TSA). ארגונים מקומיים כגון קבוצות CBOs ו-CSOs הפכו לציר המרכזי של הסיוע. כדוגמה, קרן מודיטה שהפעילה תוכניות חינוך במיאנמר מאז 2016, פתחה בתחילת 2022 בית ספר חדש לילדי פליטים בצד התאי, לאחר שבתי הספר שלה במיאנמר נותקו ונסגרו בידי הצבא. ארגון BRCJ שפועל מאז 1988 השיק את "קמפיין הצלת מיאנמר" ותמך ישירות בתנועת האי-ציות האזרחי ובצרכים הרפואיים של הממשלה הלאומית המאוחדת (NUG).
דה-פוליטיזציה ואי-שוויון בפועל
למרות חשיבותם הגדלה של ארגונים מקומיים, מנגנוני הביורוקרטיה הבינלאומית ממשיכים להגביל את פעולתם. מרפאת מה-טאו, הארגון הרפואי הגדול ביותר בגבול, סבלה בתקופת הקורונה ממחסור חמור במשאבים. בד בבד, היא נאלצה לעמוד בדרישות נוקשות של שקיפות וניהול מטעם תורמים בינלאומיים. עומס ניהולי זה שחק את יכולתה לטפל בצרכים דחופים. מודלים ניהוליים אלה מחזקים את מבני הכוח הקיימים, מצמצמים את הסמכות של ארגוני הקהילה ומתעלמים מהמורכבות הפוליטית המשתנה.
סובייקטיביות מודרת
פעילים ממיאנמר שנמלטו לתאילנד לאחר ההפיכה אינם מקבלים סיוע בינלאומי רשמי ומסתמכים על רשתות קהילתיות. הם נאלצים לשלם לסוחרי אנשים כדי לחצות את הנהר, לגור ב"בתים בטוחים" ולרכוש "כרטיסי משטרה" לא רשמיים כדי להימנע ממעצר, מבלי שאלה מבטיחים ביטחון. פעילים אלה ממלאים תפקידים מרובים, כפליטים, מורים ומתנדבים קהילתיים. המשפט שחזר בראיונות, "יש לנו רק את עצמנו", מבטא את כשל מערכת הסיוע הבינלאומית לטפל בסוגיות היסטוריות ומבניות, ואת חוסר האמון המצטבר כלפיה. חלק מקהילות הסיוע העצמי מתנתקות בהדרגה ממערכת הסיוע, מה שמחליש את תהליך הלוקליזציה.
מעבר לדה-פוליטיזציה ולאי-שוויון
הוויכוח על שיתוף פעולה עם ה-SAC חושף מתח עמוק בין שתי גישות: הגישה הקלאסיציסטית, הדוגלת בנייטרליות ועצמאות הסיוע מפוליטיקה, לעומת הגישה הסולידרית, הנוטה לתמוך במפורש בקורבנות ספציפיים. בפועל, ההפיכה הפכה את הנייטרליות לכמעט בלתי אפשרית. עקרונות ההומניטריזם, כאנושיות, חוסר משוא פנים, נייטרליות ועצמאות, עלולים להפוך למכשיר להסתרת ממדים פוליטיים ולשימור מבני כוח קיימים.
מודל "הכוורת" שמציע סאבאר (Savard) מציע חלופה: הכרה ביצירתיות ובסוכנות של הקבוצות המודרות, ודחיפה לסיוע שמכבד את עצמאותן ומעצים אותן, במקום לכלוא אותן בתוך מסגרות ציות נוקשות.
מסקנות
למרות ההתקדמות בלוקליזציה ובסולידריות מגוונת בגבול, אי-השוויון המבני והגישות הדה-פוליטיות של מערכת הסיוע הבינלאומית פוגמות בחדות ביעילות הסיוע ויוצרות "תקרת זכוכית" המגבילה את עצמאות הארגונים המקומיים. רפורמה אמיתית במערכת הסיוע ההומניטרי חייבת להתחיל בהכרה ובכבוד כלפי הסובייקטיביות של הקבוצות המודרות, ולשאוף לאמון אמיתי ולצדק הומניטרי. כפי שמגדיר סלים (Slim), "פעולה הומניטרית טובה" צריכה לאפשר לפרטים ולקהילות להמשיך להיות אדריכלי חייהם שלהם, ולא רק מקבלי סיוע פסיביים.
מקור
Hou, T. (2024). Humanitarian aid practices on the Thai-Myanmar border after the coup: beyond depoliticization and inequality. Journal of International Humanitarian Action, 9(1), 16.