במהלך הלימודים לתואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה, הרגעים הקשים לא מגיעים בהכרח מהמבחן או מהממן הבא. לעיתים מדובר בתחושת בדידות, חוסר אונים מול מנחה לא תומך, או חודשים של עמידה במקום בלי אפשרות להתקדם. בשיחות עם סטודנטים למדעי החברה והרוח, עולים קולות של ייאוש אמיתי. אך במקביל, נחשפות גם נקודות האור: רגעים קטנים ששינו כיוון, אנשים שהושיטו יד או בחירה עיקשת לא לוותר. אלו הם הסיפורים של מי שכמעט עזבו – אבל נשארו.
כשרוצים לבטל קורס פשוט כי אין כוח יותר
נטע (שם בדוי) לומדת לתואר ראשון בספרות והיסטוריה. בסמסטר הנוכחי נרשמה לקורס עם מנחה שלא הצליחה להתחבר אליה. זו לא הפעם הראשונה. "המצגות לא תואמות את מה שהיא מדברת עליו בשיעור. היא לא מאפשרת להקרין מצגות במקביל להרצאה, ואז כל החומר נשאר רק בדיבור. צריך לשבת שוב בבית ולעבור על הכל מחדש. הכל מאוד מבולגן ומעביר מנושא לנושא במהירות בלי סדר. אני מרגישה שאני לא באמת לומדת, רק מתוסכלת".
נטע מספרת שהיא שקלה לבטל את הקורס, למרות שזה היה פוגע בהתקדמות שלה. "הייתי קרובה פשוט לנטוש את הקורס הזה. זה הרגיש חסר סיכוי". מה שעזר לה להישאר היה שיחה עם סטודנטית אחרת בקורס. "היא אמרה לי שגם לה קשה, ושהיא פשוט לוקחת את זה כמו אתגר אישי. שנינו החלטנו לשבת כל שבוע ולסכם את ההרצאות בעצמנו. זה לא פתר את הבעיה עם ההנחיה, אבל זה גרם לי להרגיש שאני לא לבד".
כשאין קורסים ללמוד – והזמן עובר
בני (שם בדוי), סטודנט לתקשורת ויחסים בינלאומיים, מצא את עצמו בתחושת תקיעות שנמשכה יותר משנה. "עשיתי כבר את רוב הקורסים הבסיסיים. נשארו לי כמה מתקדמים, אבל בכל פעם ניסיתי להירשם ונאמר לי שהקורס לא נפתח או שכבר אין מקום. ניסיתי לשלוח מיילים, להתייעץ עם יועצים, אבל בסוף פשוט לא היה לאן להתקדם".
תחושת חוסר האונים הפכה עם הזמן לשחיקה. "התחלתי לחשוב שאולי זה סימן. שאני לא באמת צריך את התואר הזה. חברים שלי כבר עובדים, מתקדמים בחיים. ואני נתקע שוב עם סמסטר בלי אף קורס שיכול לקדם אותי".
מה שעצר אותו מלעזוב היה מכתב מהאוניברסיטה. "קיבלתי הודעה על פתיחת קורס קיץ שלא הופיע בתחילה. הצלחתי להירשם ופתאום הייתה לי שוב מטרה. זה נשמע קטן, אבל זה שינה את כל התחושה. הרגשתי שחזרתי למסלול".
כשאי אפשר יותר עם הלחץ והבירוקרטיה
נועה (שם בדוי) סטודנטית למנהל ומדיניות ציבורית, הרגישה שהכל פשוט יותר מדי. "ביקשתי לעבור לקבוצת לימוד אחרת כי לא הסתדרתי עם המנחה. חיפשתי דרך לעשות את זה בעצמי דרך האתר, אבל לא מצאתי. התקשרתי למוקד, לא ענו. הרגשתי שאין מענה, שאף אחד לא שומע אותי".
היא מתארת כיצד חוסר השקיפות בתהליכים גורם לתסכול עמוק. "גם כשאת מוצאת את הכפתור הנכון בשאילתא, אין הסבר. אתה לא יודע אם המעבר יאושר, אם יהיה תשלום, אם בכלל יש מקום בקבוצה החדשה".
המפנה הגיע בעקבות שיחה אקראית עם סטודנט אחר בקורס. "הוא שלח לי צילום מסך שמראה בדיוק איפה צריך ללחוץ ומה למלא. פתאום הכל התבהר. זה נתן לי תחושת שליטה מחדש. הבנתי שזה לא רק אני שמרגישה ככה. שזה פשוט מורכב לכולם".
סמסטר אחרון, כוחות אחרונים
רונית (שם בדוי), שעומדת לסיים תואר ראשון במדעי הרוח, משתפת בתחושת העייפות המצטברת. "נשאר לי רק קורס אחד. קורס מתקדם עם עבודה סמינריונית. נשמע פשוט. בפועל, זה הקורס הכי מעיק שעשיתי. המנחה דורש עבודה ברמה מאוד גבוהה, אין שום גמישות, והתגובות שלו תמיד שליליות. כל דבר שאני שולחת חוזר עם ביקורת קשה".
היא מודה שהיא שקלה לוותר. "הייתי עייפה, כועסת, מותשת. פשוט רציתי לסיים. אמרתי לעצמי שאולי לא שווה להגיש את העבודה בכלל. אבל אז קיבלתי הודעה מסטודנטית אחרת שאמרה שגם לה קשה, ושהיא שמעה עליי דברים טובים מאחרים בקורס. היא שאלה אם בא לי לשבת איתה לסיעור מוחות. ישבנו שעתיים. רק דיברנו. לא כתבנו מילה. אבל הרגשתי שחזר לי האוויר".
רונית הגישה את העבודה בזמן. היא עדיין לא יודעת מה הציון, אבל יודעת בוודאות: "העבודה הזו סימלה בשבילי משהו גדול יותר. שאני לא מוותרת על מה שהתחלתי".
לא לבד במערכה
למרות הקושי, יש חוט משותף בין הסיפורים. ברובם, הרגע שבו המאזניים נטו לצד ההישרדות לא הגיע כתוצאה ממייל מהאוניברסיטה או שינוי במדיניות, אלא ממפגש אנושי פשוט. שיחה עם סטודנט אחר. תמיכה לא צפויה. תחושת שייכות שנולדה מתוך מצוקה.
בשיחות עם סטודנטים עולה שוב ושוב התחושה שהם לבד. אך מתחת לפני השטח קיימת קהילה תומכת של לומדים שעוברים חוויות דומות. לעיתים, כל מה שצריך כדי להישאר במסלול הוא תזכורת לכך שאתה לא היחיד שמרגיש ככה. ולפעמים, זה כל ההבדל.