האם תואר מהאוניברסיטה הפתוחה פוגע בקבלה לתואר שני? מה באמת נבדק ומה כדאי לעשות כבר בתואר הראשון

אחת השאלות שחוזרות שוב ושוב אצל סטודנטים באוניברסיטה הפתוחה מנוסחת כמעט תמיד באותה נימה חששנית. סטודנטית לפסיכולוגיה שאלה בקיץ האחרון על קורס שהיא שוקלת לקחת במסלול הגמיש, והוסיפה בסוף המשפט: "והאם יש השפעה שלילית לתואר שני בפסיכולוגיה כיוון שלא במסלול רגיל?". אחרת כתבה שהיא לוקחת קורס בפעם השלישית רק כדי לתקן את הממוצע לקראת קבלה. שלישית סיפרה שהיא "קצת נשברת מהדרישות", כי נדמה לה שהכל צריך להיות מושלם.

מאחורי כל השאלות האלה עומדת הנחה אחת: שיש משהו בתואר מהאו"פ שגורם לוועדות הקבלה להסתכל עליו בעין עקומה, ושכל בחירה בדרך יכולה להצטבר לפגם. זה המדריך שסוגר את מחזור הכתבות שלנו, והוא נפתח דווקא בתשובה לשאלה הזאת, כי בלעדיה קשה לתכנן שום דבר.

האם תואר מהאוניברסיטה הפתוחה פוגע בסיכויי הקבלה לתואר שני?

לא. האוניברסיטה הפתוחה היא אוניברסיטה מוכרת לכל דבר, והתואר שהיא מעניקה הוא תואר אקדמי זהה במעמדו לתואר מכל אוניברסיטה אחרת בישראל. כשבודקים את תנאי הקבלה הרשמיים של תוכניות תואר שני, ההבחנה היחידה שמופיעה בהם היא בין בוגרי מוסד מוכר בישראל לבין בוגרי מוסדות בחו"ל. בוגרי חו"ל נשלחים למסלול בדיקה נפרד, לעיתים עם דרישת GRE. בוגרי מוסד ישראלי מוכר, ובכלל זה האו"פ, נבדקים לפי אותם קריטריונים כמו כולם.

בתקנוני הקבלה שבדקנו אין שום סעיף שמדרג מוסדות ישראליים זה מול זה, ואין מקדם תיקון לממוצע לפי שם המוסד. באוניברסיטת תל אביב, לדוגמה, התנאי הכללי הוא ציון גמר 75 לפחות בתואר הראשון, וכל פקולטה רשאית להוסיף תנאים משלה. הקריטריון הוא הציון, לא המקום שבו הוא ניתן.

מה שכן קיים, וזה מה שיוצר את התחושה, הוא שני דברים אחרים לגמרי. הראשון הוא הרכב הקורסים: תוכנית תואר שני מצפה שהמועמד למד קורסי בסיס מסוימים, ואם הם חסרים היא תדרוש קורסי השלמה. זה קורה לבוגרי כל המוסדות, והוא תלוי במה למדתם ולא איפה. השני הוא הממוצע, שבאו"פ נבנה מקורסים שנלמדים לרוב בעצמאות ותוך כדי עבודה, ולכן הוא לפעמים נמוך ממה שהסטודנט היה מוציא במסגרת אחרת. שני הדברים האלה ניתנים לתכנון, וזה בדיוק העניין של המדריך הזה.

מה באמת נבדק בקבלה?

תיק מועמדות לתואר שני מורכב ממספר קטן של רכיבים, ורובם נסגרים הרבה לפני שממלאים טופס. שווה להכיר אותם בשמם, כי כל אחד מהם דורש פעולה אחרת ובעיתוי אחר.

שימו לב לעמודה הימנית. חוץ מהראיון, שום דבר בטבלה הזאת לא מתרחש בשלב ההרשמה. הכל נסגר קודם, ולכן סטודנט בשנה ראשונה או שנייה נמצא בעמדה הרבה יותר טובה מסטודנט שמתחיל לחשוב על זה בסמסטר האחרון.

מה נחשב "ממוצע טוב" בפועל?

מסתובבים מספרים סותרים. אחד אומר 80, אחר אומר 85, ובפסיכולוגיה מדברים על 90 פלוס. כולם צודקים, כי הם מדברים על תוכניות שונות. חשוב יותר להבין את ההיגיון מאחורי המספרים.

יש שני סוגי מספרים, והם לא אותו דבר. הסף הרשמי הוא התנאי המינימלי שמפורסם בתקנון: מתחתיו המועמדות לא נבדקת בכלל. חתך הקבלה בפועל הוא הציון שאיתו התקבל המועמד האחרון באותה שנה, והוא נגזר מיחס בין מספר הפונים למספר המקומות. בתוכניות לא תחרותיות שני המספרים כמעט זהים. בתוכניות תחרותיות הפער ביניהם עצום.

הנה כמה עוגנים אמיתיים מתוך תנאי הקבלה המפורסמים:

• התנאי הכללי באוניברסיטת תל אביב הוא ציון גמר 75 לפחות, וכל פקולטה רשאית להחמיר מעליו.
• תוכניות התואר השני של האו"פ עצמה, בהיסטוריה ובחינוך למשל, דורשות ממוצע 80 בתואר הראשון ממוסד מוכר.
• במדעי המדינה בבר אילן, המסלול ללא תזה נפתח בממוצע 80, ובחלק מהתוכניות אפילו ב-76. המסלול עם תזה דורש 90.
• ובקצה השני: בפסיכולוגיה קלינית בבר אילן, חתך הקבלה בפועל בשנתיים האחרונות עמד על ממוצע 94.2 בקורסי הפסיכולוגיה, לצד ציון 122.5 במבחן המתאם.

המסקנה המעשית פשוטה. ממוצע 80 פותח דלת לחלק גדול מאוד מתוכניות התואר השני בישראל, במיוחד במסלולים העיוניים במדעי החברה והרוח. ממוצע 85 עד 87 פותח כמעט את כולן ומכניס אתכם לתחרות סבירה גם בתוכניות מבוקשות. הקפיצה ל-90 ומעלה רלוונטית לשני מקרים בלבד: מסלולי תזה, ותחומים תחרותיים במיוחד כמו פסיכולוגיה קלינית. אם אתם לא באחד מהם, מרדף אחרי כל עשירית נקודה גובה מכם מחיר גדול מהתמורה.

שווה גם להבין איך הממוצע שלכם נבנה בכלל, כי לא כל ציון בגיליון נכנס אליו באותו משקל, ולא כל ציון נכנס אליו בכלל. הרחבנו על זה במדריך על חישוב הציון הסופי בקורס ומה ממנו נכנס לממוצע התואר. אם התברר לכם שציון בודד גורר את הממוצע למטה, שיפור ציון במועד נוסף הוא כלי לגיטימי, ובמדריך על מועד א', מועד ב' ומועד ג' מוסבר לכמה מועדים אתם זכאים ואיזה ציון קובע בסוף.

ולבסוף, הצטיינות. תואר בהצטיינות אינו תנאי קבלה בשום תוכנית, אבל הוא סימן ברור בגיליון שהממוצע שלכם נמצא בעשירון העליון, והוא נספר בתוכניות מצטיינים ובבקשות למלגות. הפירוט המלא נמצא במדריך על מאיזה ממוצע מקבלים הצטיינות באו"פ.

האם מסלול לימוד גמיש פוגע בקבלה?

לא, ואין לזה בסיס. הסיבה טכנית וקלה להבנה: גיליון הציונים לא מתעד את מתכונת ההנחיה. מה שמופיע בו הוא מספר הקורס, שם הקורס, מספר נקודות הזכות והציון הסופי. קורס שנלמד במסלול גמיש נושא בדיוק את אותו מספר קורס ואת אותן נקודות זכות כמו הקורס שנלמד עם מפגשי הנחיה שבועיים. ועדת קבלה שמסתכלת בגיליון שלכם רואה שני קורסים זהים לחלוטין.

הוא הדין למתכונות ההנחיה השונות באו"פ, מהנחיה מוגברת ועד לימוד מרחוק. אלה הבדלים בשירות שאתם מקבלים במהלך הסמסטר, לא בתעודה שיוצאת בסוף. סטודנטית שנשאלה על כך ענתה בפשטות שהיא סיימה קורס כזה עם 100, והוסיפה: "לגבי השפעה בתואר שני, למה שיהיה?". זו התשובה הנכונה.

מה שכן משאיר סימן בגיליון הוא דבר אחר לגמרי: ציון עובר בינארי. ציון מילולי מסוג "עובר" לא נכנס לממוצע ואי אפשר לשפר אותו, וכשמדובר בקורס תשתית שהתוכנית שאליה אתם פונים רואה בו קורס חובה, הוא לא יספק אותה. סטודנטים שבחרו בעובר בינארי בקורסי יסוד בתקופת המלחמה גילו אחר כך שהם נדרשים לחזור על אותם קורסים כקורסי השלמה. בקורס בחירה או במרחיב דעת זה כמעט תמיד לא משנה. בקורס תשתית בתחום שאליו אתם מכוונים, זו החלטה ששווה לחשוב עליה פעמיים.

קורסי בסיס, השלמות ומבחני פטור

זה החסם האמיתי, והוא זה שגורם לרוב העיכובים. תוכנית תואר שני מניחה שהמועמד מגיע עם ידע בסיסי מסוים, ואם הוא חסר היא לא דוחה אתכם אלא מתנה את הקבלה בהשלמתו. במדעי המדינה בבר אילן, למשל, מי שלא למד מדעי המדינה בתואר הראשון נדרש לקורס מבוא למדעי המדינה בהיקף 4 נקודות זכות ולקורס נוסף לפי ההתמחות. באו"פ עצמה, ועדת הקבלה לתואר שני בחינוך רשאית להתנות את הקבלה בקורסי השלמה.

הקורסים שחוזרים הכי הרבה ברשימות ההשלמה הם קורסי הכלים: סטטיסטיקה, שיטות מחקר, וקורסים כמותיים כמו יסודות המחקר הכמותי ומתמטיקה לתואר שני במנהל עסקים. סטודנטים שהתחילו תואר שני ב-MBA באו"פ מתלבטים בדיוק בנקודה הזאת. סטודנטית שאלה אם עדיף להשלים את הקורסים או לגשת למבחן פטור ייעודי, והתשובה שקיבלה הייתה חדה: מי שמסוגל ללמוד את החומר לבד, שילך על מבחן הפטור וייחסך את הסמסטר ואת שכר הלימוד. מי שלא חזק בחומר, עדיף שילמד אותו כקורס מלא, כי הוא נדרש בהמשך ולא רק בשער.

שני דברים שכדאי לדעת על ההשלמות. ראשית, לרוב אי אפשר לדעת מראש בוודאות מה יידרש מכם. הבדיקה נעשית פרטנית אחרי שאתם שולחים גיליון ציונים, ורק אז נאמר לכם אילו קורסים חסרים. שנית, אם למדתם בעבר במוסד אחר, ייתכן שחלק מהקורסים האלה כבר קיימים אצלכם ואפשר להביא אותם בחשבון. הכללים המלאים נמצאים במדריך על הכרה בלימודים קודמים באו"פ.

הדרך היעילה ביותר להתמודד עם זה היא הפוכה מהאינטואיציה. אל תחכו לסוף התואר כדי לגלות מה חסר. היכנסו כבר עכשיו לתנאי הקבלה לתואר שני באתר האו"פ ולעמודים המקבילים בכל מוסד שמעניין אתכם, והעתיקו את רשימת הקורסים הנדרשים לקובץ. רוב הפריטים ברשימה הזאת הם קורסים שאפשר לשבץ בתואר הראשון כקורסי בחירה, בלי שום עלות נוספת.

מסלול עיוני או מסלול תזה?

כמעט כל תוכנית תואר שני מוצעת בשני מסלולים. המסלול העיוני, שנקרא לעיתים מסלול ב', מורכב מקורסים ומעבודות מסכמות. המסלול המחקרי, מסלול א', כולל פחות קורסים אבל מחייב כתיבת תזה בהנחיה אישית. ההבדל אינו ברמת הקושי בלבד אלא בסוג המוצר: תזה היא מחקר עצמאי, וזה פרויקט של כשנה עד שנתיים.

ההחלטה נשענת על שאלה אחת: לאן אתם הולכים אחרי התואר השני?

• אם היעד הוא דוקטורט או קריירה אקדמית, התזה היא לא אופציה אלא תנאי. אין דרך לעקוף אותה, וגם המעבר בין מוסדות בשלב הזה נעשה על בסיס התזה והמנחה, לא על בסיס שם המוסד.
• אם היעד הוא קידום מקצועי, רישיון, תעודה או שכר, המסלול העיוני עושה את העבודה ולוקח פחות זמן.
• אם אתם מתלבטים, שימו לב שבחלק מהמוסדות אפשר לעבור למסלול המחקרי אחרי שנה ראשונה, בכפוף לממוצע. אל תסגרו את האפשרות מראש.

הכניסה למסלול התזה תובענית יותר מהכניסה לתואר עצמו. בבר אילן, כאמור, המסלול עם תזה דורש ממוצע 90 וראיון עם יועץ אקדמי, לעומת 80 במסלול הרגיל. באו"פ, סטודנטים לתואר שני בהיסטוריה מעריכים שהיסטורית רק כעשירית מהם למדו במסלול המחקרי. אחד מהם תיאר את המצב בבירור: בעבר האו"פ דרשה מהסטודנטים להוכיח את עצמם מחדש בתוך התואר השני, ולכן סטודנטים חזקים שרצו תזה מצאו את עצמם במצב נחות דווקא בגלל שהמשיכו במקום. לדבריו, בשנים האחרונות התנאים הוקלו משמעותית ומספר הכותבים תזה עלה.

אם אתם נוטים לכיוון המחקרי, שווה להתחיל להתקרב לעולם הזה כבר בתואר הראשון. העבודה הסמינריונית היא הצעד הראשון והמוחשי ביותר, וכשמגיעים לשלב עיבוד הנתונים אפשר להיעזר גם בשירותי עיבוד נתונים וניתוח סטטיסטי לעבודות אקדמיות. מי שמסתכל רחוק יותר, אל הדוקטורט, ימצא מפה מסודרת של השלבים בפורטל הדוקטורנטים.

תואר שני באו"פ או במוסד אחר?

אין תשובה אחת, אבל יש כמה שיקולים שחוזרים. האו"פ מציעה תארים שניים בהיסטוריה, בלימודי תרבות, בחינוך, בפסיכולוגיה חברתית וקוגניטיבית, במנהל עסקים, במדעי המחשב ובעוד תחומים, והיתרון הבולט הוא שהמסגרת מוכרת לכם והלמידה ממשיכה להשתלב עם עבודה ומשפחה. החיסרון הוא שחלק מהתחומים פשוט לא נלמדים שם. פסיכולוגיה קלינית, לקויות למידה עם רישיון אבחון וחלק מתוכניות התעודה המקצועיות קיימים רק במוסדות אחרים, ואז ההחלטה נעשית בשבילכם.

סטודנטיות שמתכננות תואר שני בלקויות למידה בדקו את התוכניות בבר אילן, בעברית, בתל אביב ובמכללת תלפיות, וגילו הבדל מהותי בין המוסדות: לא בכל תוכנית יוצאים עם רישיון לאבחון דידקטי, ובחלק צריך ללמוד תעודה נוספת אחר כך. אחת מהן דיווחה שבשיחה טלפונית נאמר לה שהדרישה היא ממוצע 87, ושמי שנמצאת שתי נקודות מתחת מוזמנת להגיש קרוב למועד האחרון ולחכות לתשובה. אחרת גילתה שיש תוכניות שדורשות תעודת הוראה, ואפילו ניסיון בהוראה בפועל.

המסקנה: אל תסתמכו על מה שכתוב בעמוד השיווקי. התקשרו למזכירות התוכנית ושאלו שלוש שאלות ספציפיות. מה הממוצע שאיתו התקבלו בפועל בשנה שעברה, אילו קורסי השלמה נדרשים ממי שלמד את התואר הראשון בתחום שלכם, ומה בדיוק מקבלים בסוף התואר מבחינת תעודה או רישיון. השיחה הזאת אורכת עשר דקות וחוסכת סמסטרים.

מה כדאי לעשות כבר בתואר הראשון?

זה החלק שבאמת משנה תוצאות, והוא רלוונטי בעיקר למי שנמצא בשנה ראשונה או שנייה. כל הפעולות כאן זולות בשלב מוקדם ויקרות מאוד בשלב מאוחר.

בחרו קורסים שסופרים פעמיים

לכל תואר יש קורסי בחירה, ולרוב הסטודנטים אין העדפה חזקה ביניהם. זו ההזדמנות. במקום לבחור לפי מה שנשמע קל, בדקו מה מופיע ברשימות הקורסים הנדרשים בתוכניות התואר השני שמעניינות אתכם, ובחרו משם. קורס שסוגר לכם דרישת בחירה בתואר הראשון וגם מנטרל השלמה עתידית שווה פי שניים. אותו היגיון עובד גם בכיוון ההפוך: אם ידוע לכם שקורס מסוים הוא קורס חובה בתואר השני שאתם מכוונים אליו, אל תסתפקו בציון עובר בו.

גם קורסי הרוחב אינם אזור מת. במדריך על קורסים מרחיבי דעת מוסבר מה בדיוק נחשב ואיך בודקים שהקורס נספר לכם, ואפשר לנצל את המכסה הזאת לקורס שגם תורם לכיוון העתידי. ולפני שנרשמים לכל קורס, שווה לעבור על מקורות המידע שכדאי להכיר לפני שנרשמים לקורס, כדי לדעת מראש מה רמת הדרישות ומה התפלגות הציונים.

הכינו את קורסי הכלים מוקדם

סטטיסטיקה, שיטות מחקר וקורסים כמותיים הם הקורסים שמופיעים בכל רשימת השלמות במדעי החברה, וגם הקורסים שמזינים את מבחני הכניסה. סטודנטים שנרשמים למבחן המתאם מספרים שסטטיסטיקה א' ו-ב', שיטות מחקר ורגרסיה הם הבסיס שממנו מגיעים אליו. אלה קורסים שממילא תצטרכו, ועדיף לעשות אותם כשיש לכם זמן ולא בסמסטר האחרון בין סמינריון לבין בחינות.

בחרו סמינריון בתחום הנכון

העבודה הסמינריונית היא הפריט היחיד בתיק המועמדות שמראה מה אתם מסוגלים לעשות, ולא רק אילו ציונים קיבלתם. בתוכניות רבות היא תנאי קבלה מפורש, ובחלק היא צריכה להיות בתחום שאליו אתם פונים. סטודנטית שכותבת סמינריון בתחום שלא קשור ליעד שלה מקבלת נקודות זכות, אבל לא מקבלת את היתרון האמיתי.

לכן שווה לבחור את הקורס המתקדם בכוונה. במדריך על איך בוחרים קורס מתקדם ומנחה לעבודה סמינריונית מפורטים השיקולים, ובמדריך על התהליך המלא של עבודה סמינריונית נמצא לוח הזמנים שכדאי לתכנן לפיו. שימו לב במיוחד לסוג העבודה: תוכנית שדורשת סמינריון אמפירי לא תסתפק בסקירת ספרות.

בנו קשר עם מרצה אחד לפחות

מכתב המלצה טוב נכתב על ידי מישהו שמכיר את העבודה שלכם. באו"פ, שבה המפגש עם הסגל דליל יותר, זה לא קורה מעצמו. המנחה של הסמינריון הוא המועמד הטבעי, וזו סיבה נוספת לבחור אותו בכוונה ולא במקרה. סטודנטית שאלה מתי נכון לבקש המלצה, כבר עכשיו או אחרי סיום התואר. התשובה הפרקטית היא לבקש בסמוך לסיום העבודה, כשהמנחה עדיין זוכר אתכם היטב. המלצה נשמרת, ובחלק מהמוסדות היא תקפה לשלוש שנים.

בתחומים טיפוליים וחינוכיים נדרשת גם המלצה מהשטח, ולעיתים היא מחייבת שנה שלמה של עבודה או התנדבות במסגרת רלוונטית. זו הדרישה עם זמן ההיערכות הארוך ביותר בכל התיק, ולכן היא הראשונה שכדאי לבדוק.

בדקו את תוכניות המצטיינים ואת הקורסים המקדימים

קיימת אפשרות שרוב הסטודנטים לא מכירים: להתחיל ללמוד קורסים של התואר השני עוד לפני שסיימתם את התואר הראשון. באו"פ יש קורסים לתואר שני שפתוחים למועמדים ולמתקבלים חדשים, ותוכניות מצטיינים שמאפשרות התחלה מוקדמת. גם במוסדות אחרים קיימים מסלולים ישירים ומואצים למי שעומד בממוצע גבוה, ובחלקם אף מסלול ישיר לדוקטורט. התנאי כמעט תמיד הוא ממוצע מעל 90.

מעבר לחיסכון בזמן, יש כאן יתרון שקט: מי שכבר למד קורס אחד או שניים בתוכנית ועמד בהם יפה, מגיע להליך הקבלה עם ראיה מוחשית ליכולת שלו ברמה של תואר שני. זה שווה יותר מכל הבטחה בטופס.

נקודת תזמון אחרונה שקל לפספס: כדי להגיש מועמדות אתם צריכים אישור זכאות או לפחות גיליון עדכני, ולכן חשוב לסגור את התואר בזמן ולא להשאיר את זה פתוח. חלק מהתוכניות מאפשרות להגיש מועמדות כשנותרו לכם קורס מתקדם אחד ועבודה סמינריונית, וזה חוסך שנה שלמה של המתנה. הכללים והמלכודות מרוכזים במדריך על סגירת תואר באו"פ. אותו היגיון חל על מבחני כניסה: מבחן המתאם נערך פעם בשנה בלבד, ומי שמחכה איתו לסוף התואר מגלה שהציון מגיע מאוחר מדי להרשמה של אותה שנה ונאלץ להמתין שנה נוספת. תוקף הציון הוא חמש שנים, ולכן אין שום סיבה לדחות אותו.

סיכום: שש פעולות שסוגרות את הפער

ובחזרה לשאלה שפתחה את המדריך. התואר שלכם מהאוניברסיטה הפתוחה לא מחזיק כוכבית. הוא נכנס לוועדת קבלה כמו כל תואר אחר, ונמדד לפי אותם קריטריונים. מה שמכריע הוא מה שמופיע בגיליון: אילו קורסים בחרתם, אילו ציונים הוצאתם, ועל מה כתבתם את העבודה הסמינריונית שלכם. שלושת הדברים האלה נמצאים לגמרי בשליטתכם, וזו בעצם בשורה טובה.