לצד המוניטין שצברה האוניברסיטה הפתוחה כמוסד המאפשר גמישות ונגישות, עולים קולות אחרים. בשיחות עם סטודנטים לתואר ראשון במדעי החברה והרוח, נחשפת מציאות לא פשוטה של עומס הולך וגדל, תחושת בדידות אקדמית, הנחיה לקויה וחוסר ודאות מתמשך סביב היצע הקורסים. רבים מהסטודנטים מתארים תחושת שחיקה ואף ייאוש בתקופות הלימוד. במציאות כזו, נשאלת השאלה: איך מתמודדים.
בין הרצון להתקדם לבין תחושת תקיעות
עידו, סטודנט בן 32 למדעי המדינה ותקשורת (שם בדוי), משתף בתחושת תסכול עמוקה. "כבר סיימתי את כל הקורסים הבסיסיים, נשארו לי רק המתקדמים. ניסיתי להירשם לשלושה קורסים, אבל בכל פעם נמסר שאין מקום או שהקורס לא נפתח. אני תקוע. כל סמסטר שעובר אני מרגיש שאני מבזבז זמן. זה שוחק נפשית".
תחושת התקיעות הזו חוזרת גם אצל דנה, סטודנטית לסוציולוגיה ומגדר (שם בדוי). "יש קורסים מתקדמים שכלולים בתוכנית החד-חוגית, אבל לא מופיעים בדו-חוגית. זה גורם לי לתהות אם פספסתי משהו. ניסיתי לברר, אבל גם היועצים לא בטוחים. אני מרגישה שאני צריכה להיאבק כדי לקבל את מה שמגיע לי כתלמידה".
סטודנטים מדווחים כי לעיתים קורסים שפורסמו בתחילת הסמסטר פשוט לא נפתחו בפועל. אחרים מספרים על מקרים בהם הקורס הוצע אך בפורמט שאינו מתאים ללוח הזמנים או לסגנון הלמידה שלהם, מה שגורם להם לדחות שוב ושוב את הלימוד ולהרגיש שהם נגררים מאחור.
מנחים לא מתאימים? אין למי לפנות
נושא ההנחיה עלה שוב ושוב בשיחות. לא מדובר על מרצה אחד או מקרה בודד, אלא תופעה רחבה יותר. הסטודנטים מציינים פערים עצומים בין איכות ההנחיה בקורסים השונים, ללא כל סטנדרט ברור.
הילה (שם בדוי), סטודנטית לפסיכולוגיה, מתארת את תחושת התסכול שלה: "נרשמתי לקורס עם מנחה מסוימת, כבר מהשיעור הראשון היה לי ברור שזה לא יעבוד. ההסברים לא ברורים, המצגות לא תואמות את החומר, והתגובות על ממנים מגיעות באיחור ובצורה לקונית. זו לא הפעם הראשונה. זה אותו סיפור בכל פעם: אתה תקוע עם מנחה שאתה לא מסתדר איתו ואין שום דרך לשנות את זה באמצע הסמסטר".
מיכל (שם בדוי), שהשלימה לאחרונה קורס מתקדם בספרות, מוסיפה: "המרצה שלי לא מאפשרת להציג מצגת תוך כדי שהיא מדברת, מה שדורש ממני לחזור על כל השיעור לבד אחרי כן. לא היה בזה שום הגיון מבחינתי. ההסברים מבולגנים ואין מענה מספק לשאלות. אתה מרגיש שאתה לבד".
מחסור בקורסים זמינים וסוגיית השיבוץ
בעיה נוספת שחוזרת בשיח הסטודנטיאלי היא המחסור בקורסים פתוחים, בעיקר בקיץ. סטודנטים מתארים מאבק של ממש במציאת קורסים זמינים, ולעיתים מתפשרים על קורסים קשים או לא רלוונטיים רק כדי להתקדם בתואר.
"ניסיתי להירשם לקורס ספרות מתקדם בקיץ, אבל מסתבר שלא נפתח אף קורס בתחום", מספרת לירון (שם בדוי). "בסוף נאלצתי להירשם לקורס שלא קשור לתחום ההתמחות שלי, רק כדי לא לאבד סמסטר".
אלעד (שם בדוי), שמתקרב לסיום התואר, מסכם את המורכבות: "כשאתה בתחילת הדרך, אתה עוד אומר לעצמך שזה זמני. אבל כשזה נמשך סמסטר אחרי סמסטר, ואתה מגלה שאתה שוב ללא קורס סמינריוני זמין, מתחיל להצטבר כעס. זה מרגיש כאילו האוניברסיטה לא נערכה לכמות הסטודנטים או לא מתאימה את עצמה לקצב שלהם".
נושאים בירוקרטיים שמובילים לשחיקה
גם הפן האדמיניסטרטיבי לא נותר מחוץ לביקורת. שיחות עם סטודנטים מעלות תלונות חוזרות על קושי בבירור נהלים, מחסור במענה זמין, תחושת ניתוק ואפילו בלבול סביב אישור תוכניות לימודים.
"אחרי שנה שלמה פתאום גיליתי שהתוכנית שאישרו לי כבר לא קיימת באתר", מספרת שיר, סטודנטית ללימודים רב תחומיים (שם בדוי). "הייתי צריכה להתחיל לחפש הכל מחדש. לא ברור לי למה לא עדכנו אותי מראש. זה מתסכל מאוד כשאת מרגישה שאת צריכה לבדוק כל דבר פעמיים כדי לוודא שלא פספסת משהו".
הנושא עולה גם בשאלות כמו זכאות לתואר, זכויות סטודנט במילואים, או מועדי בחינות חופפים. "ביקשתי מועד ג כי לא יכולתי להגיע למועד ב, אבל גיליתי מאוחר מדי שהיה מועד אחד בלבד. מישהו היה צריך להסביר את זה במפורש", מספר רועי (שם בדוי). "התחושה היא שאתה נענש על חוסר ידע במערכת".
ובכל זאת, ממשיכים
על אף האתגרים הרבים, רוב הסטודנטים ממשיכים. רבים מהם מציינים כי הם אוהבים את תחומי הלימוד שלהם, ורואים ערך רב בהשכלה שהם רוכשים. חלקם מצליחים למצוא מרצים ומנחים שהם מעריכים, או חברים ללמידה שמהווים תמיכה.
יש גם תחושת שליחות. "אני לומדת כדי לשפר את החיים שלי", אומרת אלה (שם בדוי). "אני כבר לא צעירה, עשיתי דרך ארוכה עד שהתחלתי את התואר הזה. גם כשקשה, אני יודעת למה אני כאן".
תחושת השייכות לקהילה סטודנטיאלית תומכת, גם אם דיגיטלית בלבד, היא גורם חשוב בהתמודדות. רבים מציינים שהשיח ביניהם הוא שמחזיק אותם, ומספק את מה שהמערכת האקדמית לא תמיד מצליחה להעניק.
אז מה עוזר?
הקשיים שחווים סטודנטים אינם תופעה שולית. הם מבטאים מערכת שמבקשת לשלב נגישות וגמישות, אך לא תמיד מצליחה להתמודד עם המורכבות של תלמידים מגוונים בעלי צרכים שונים. האם ניתן לתקן זאת בלי לאבד את היתרונות של המודל הקיים. כנראה שהתשובה טמונה ביכולת של האוניברסיטה להקשיב לקולות מהשטח, ולא רק לדוחות רשמיים. כל עוד סטודנטים מתמודדים לבדם עם בעיות חוזרות, המצוקה תמשיך לבעבע מתחת לפני השטח.