איך לומדים לבד באוניברסיטה הפתוחה? שיטות למידה שמתאימות למבנה הקורס

סטודנטית שעמדה לפני הקורס הראשון שלה בתואר שאלה שאלה פשוטה: איך לומדים נכון, ואיך לא צוברים פערים. התשובה המפורטת ביותר שהיא קיבלה הגיעה מסטודנט שהגיע מרקע ריאלי וכבר עשה תואר שלם באוניברסיטה הפתוחה, והיא נפתחה במשפט שנשמע כמו התחמקות ואינו כזה: "מכיוון שמדובר בלימוד עצמי, צריך למצוא את הדרך שמתאימה לך אישית".

המשפט הזה נכון, אבל הוא רק חצי מהתשובה. החצי השני הוא שהקורס באו"פ בנוי בצורה מסוימת מאוד, ומבנה הקורס קובע אילו שיטות בכלל יכולות לעבוד בתוכו. עצה כללית כמו "תתחילו מוקדם" או "תסכמו תוך כדי" לא שווה הרבה כשהיא מנותקת מהמבנה הזה. המדריך הזה מנסה לעשות את החיבור: מה ייחודי בקורס של האו"פ, ואילו שיטות עבודה נגזרות מזה בפועל.

למה השיטות שעבדו לכם קודם לא עובדות כאן?

בכל מסגרת לימודים פרונטלית, ההרצאה היא עמוד השדרה. היא קובעת את הקצב, היא מסמנת מה חשוב, והקריאה היא מה שמשלימים אחריה. באוניברסיטה הפתוחה היחס הפוך, וזה לא מקרי: שיטת הלימוד בנויה על ספרי קורס שחוברו והותאמו במיוחד ללמידה עצמית, ולצידם מפגשי הנחיה. בהנחיה רגילה מתקיים מפגש אחת לשבועיים עד שלושה, בהנחיה מוגברת בערך אחת לשבוע, ואפשר גם לא להשתתף במפגשים בכלל.

תרגמו את זה למספרים. בקורס סמסטריאלי בהנחיה רגילה תפגשו את המנחה חמש או שש פעמים בסך הכול. כל השאר, שהם רוב מוחלט של שעות הלימוד, הם אתם מול הספר. מכאן נובעות שתי תוצאות שקובעות הכול.

אין קצב חיצוני. במסגרת פרונטלית, השיעור שהתקיים ביום שלישי מכריח אתכם להיות בנקודה מסוימת בחומר. כאן שום דבר לא מכריח אתכם, חוץ מתאריכי ההגשה של הממ"נים. סטודנטים מתארים את זה בדיוק כך: התחושה שאפשר לדחות עוד שבוע, ואז עוד שבוע, ואז לגלות שנשארו שלושה שבועות לבחינה ושישים אחוז מהחומר.

הספר הוא ההסבר, לא ההשלמה. אין שלב שבו מישהו מסביר לכם את החומר ואז אתם קוראים כדי לחזק. הקריאה היא ההסבר עצמו, והספר נכתב מתוך ההנחה הזו.

מכאן המלכודת הנפוצה ביותר, שהיא ייבוא הרגלים. סטודנטית תיארה אותה במדויק כששאלה אם הפרקטיקה שהיא מכירה מבית הספר, לסכם את כל החומר ואפילו בכתב יד כדי שייכנס לזיכרון, מיותרת בתואר. הפרקטיקה הזו עובדת מצוין כשהיא דוחסת הרצאה של תשעים דקות לשני עמודים. היא קורסת כשהמקור הוא ארבע מאות עמודים שכבר נכתבו כדי ללמוד מהם. ניסיון לסכם ספר לימוד של האו"פ הוא בדרך כלל העתקה מאורגנת, והוא צורך את רוב הזמן שהיה אמור ללכת ללמידה עצמה.

איך קוראים ספר לימוד שנכתב ללמידה עצמית?

זה הלב של העניין, וזו גם המיומנות שאף אחד לא מלמד אתכם. ספר של האו"פ אינו ספר אקדמי רגיל שנכתב לחוקרים ונדחף לקורס. הוא נכתב ככלי הוראה, והוא מכיל בתוכו תשתית למידה שלמה שרוב הסטודנטים פשוט קוראים מעליה.

ברוב הקורסים תמצאו את המרכיבים האלה:

• חלוקה ליחידות לימוד, ולא לפרקים גרידא. היחידה היא מנת הלמידה, והיא לרוב תואמת נושא אחד שלם.
• יעדים לימודיים בפתח כל יחידה. זו רשימה מפורשת של מה אתם אמורים לדעת לעשות בסוף היחידה, ולא של מה שכתוב בה.
• שאלות משובצות בגוף הטקסט, עם תשובות בסוף היחידה או בסוף הפרק. אלה אינן קישוטים, הן נקודות עצירה מתוכננות.
• סיכום, מפתח מושגים ורשימת קריאה בסוף היחידה.

בחלק מהקורסים המבנה שונה: במקום יחידות לימוד עבות מקבלים מדריך למידה דק יחסית ולצידו מקראת מאמרים. במקרה הזה מדריך הלמידה הוא המפה והמאמרים הם השטח, והדרך לקרוא אותם שונה. נחזור לזה בהמשך.

סדר עבודה על יחידת לימוד

הנה פרוטוקול שעובד על רוב ספרי האו"פ. הוא לא ארוך יותר מקריאה רגילה, הוא רק מסודר אחרת.

1. קראו את היעדים ואת הסיכום לפני גוף היחידה. עשר דקות. אתם נכנסים לטקסט כשאתם כבר יודעים לאן הוא הולך, וזה משנה לגמרי את מה שאתם שמים לב אליו בדרך. סטודנטית ותיקה ניסחה את זה כהמלצה ראשונה בסדר: לשים לב ליעדים הלימודיים שבתחילת כל יחידה, כי זה ממקד במה שחשוב.
2. פתחו את הממ"ן הרלוונטי לפני שאתם קוראים. אתם רוצים להיכנס לחומר עם שאלה ביד. זה הופך קריאה פסיבית לחיפוש, וזה ההבדל בין לעבור על טקסט לבין לעבד אותו.
3. סריקת מיפוי. עשרים דקות לפרק: כותרות, כותרות משנה, מודגשים, טבלאות, מפתח המושגים. בלי מרקר ובלי הערות. המטרה היא לבנות אינדקס, לא ידע.
4. קריאה מלאה, עם עצירה בכל שאלה משובצת. כאן נמצא הרווח הגדול ביותר, וכאן רוב הסטודנטים מפסידים אותו. הכלל היחיד: ענו לפני שאתם מסתכלים בתשובה. בכתב, ולו שורה אחת. הפיתוי הוא לקרוא את השאלה, להרגיש "כן, ברור", ולהמשיך. התחושה הזו היא זיהוי, לא שליפה, והיא כמעט לא מנבאת מה יקרה לכם מול דף ריק בבחינה.
5. סימון לשליפה, לא סימון של "זה חשוב". אחרי שנתיים של מרקור נלהב הספר צהוב כולו וחסר ערך. סמנו שתי קטגוריות בלבד: את הטענה עצמה, ואת הדוגמה או הראיה שהיא נשענת עליהן. כל השאר נשאר נקי.

הנקודה בסעיף הרביעי אינה המצאה. המחקר על למידה עקבי בעניין הזה כבר שנים: פעולת השליפה מהזיכרון מחזקת את הזיכרון הרבה יותר מקריאה חוזרת של אותו טקסט, ופיזור החזרות על פני ימים עדיף על ריכוזן בישיבה אחת. קריאה חוזרת מרגישה פרודוקטיבית מפני שהטקסט נעשה מוכר, והמוכרות הזו היא בדיוק מה שמטעה. ספרי האו"פ כבר בנו לכם את תרגול השליפה הזול ביותר שתמצאו, בצורת השאלות שבגוף הטקסט.

המפה של הספר, ולמה היא שווה יותר מסיכום

בקורסים רבים, ובמיוחד באלה שנבחנים בחומר פתוח, המיומנות המכרעת היא לא לזכור אלא לדעת איפה נמצא כל דבר. סטודנטית שתיארה קורס פסיכולוגיה מרכזי אמרה את זה בלי כחל וסרק: זה קורס של למידה עצמית, וצריך למפות את הספר ולדעת איפה כל דבר נמצא. סטודנטית אחרת ניסחה את אותו דבר, ואמרה שהעיקר בקורס הוא לדעת איפה הדברים ממוקמים בספר ולשלוט בו טוב.

הכלי המעשי הוא אינדקס אישי בעמוד אחד: שלוש עמודות, יחידה, נושא, טווח עמודים. בונים אותו תוך כדי הקריאה ולא בסופה. בבחינה בחומר פתוח זה העמוד היקר ביותר שיש לכם. בבחינה בחומר סגור הרווח הוא בעצם הבנייה, שהיא מעבר חוזר על החומר בתחפושת.

ומה עם סיכומים?

לסיכום יש תפקיד אחד, והוא לא זיכרון. התפקיד הוא לדחוס את החומר כך שמעבר שליפה מאוחר יותר ייקח עשרים דקות במקום שלוש שעות. אם הסיכום הוא שכתוב של הספר, הוא לא עושה את זה ולא שום דבר אחר. סטודנטים שניסו לסכם קורסים שלמים מדווחים שוב ושוב שהפסיקו אחרי קורס או שניים מחוסר זמן.

חלופה חסכונית שסטודנטים ותיקים ממליצים עליה: לסמן בספר ולסכם דווקא את המפגשים ולא את הספר. הסיבה הגיונית למדי. הספר כבר קיים ומאורגן, והמפגש הוא המקום היחיד שבו נאמרים דברים שלא כתובים בשום מקום. מי שמעדיף בכל זאת לעבוד מסיכום מוכן ימצא במדריך על סיכומים, דפי עזר ובחינות לתרגול איפה מחפשים ומה שווה לחפש.

מה באמת תפקיד המפגשים וההקלטות?

אם הספר הוא עמוד השדרה, מה נשאר למפגשים? שלושה דברים שהספר לא יכול לתת:

• כיול. איך המנחה מצפה שתשובה תיראה, מה הוא מדגיש, מה הוא מוציא מהחומר. בקורסים רבים זה ההבדל בין 78 ל-92, והוא לא מופיע בשום ספר.
• קצב. מפגש קבוע בלוח הזמנים הוא האירוע החיצוני היחיד שמכניס משמעת למידה. סטודנטית שכתבה רשימת עצות למתחילים מנתה את זה במפורש: לנסות להשתתף בשיעורים, כי זה מכניס לסוג של משמעת למידה.
• שאלות. יכולת לשאול בזמן אמת על נקודה שנתקעתם בה.

שינוי קטן אחד מכפיל את הערך של המפגש: לקרוא את החומר לפני. זה הופך את המפגש מהרצאה ראשונה לבדיקה שנייה, ואתם יושבים בו עם שאלות במקום עם מחברת ריקה. בחלק מהקורסים זו אפילו דרישה מפורשת, ומבקשים לקרוא את היחידה הראשונה לקראת המפגש הראשון.

ומתי המפגשים וההקלטות לא מספיקים? יש לכך שלושה מקרים מוכרים. הראשון הוא קורסים שבהם הבחינה נשענת על פרטים שנמצאים רק בספר. סטודנטית תיארה קורס פסיכופתולוגיה בדיוק כך: זה לא קורס שמספיק לשמוע בו הקלטות, חייבים לקרוא את הספר, כי במבחן יש הרבה שאלות על פרטים קטנים. השני הוא קורסים שבהם המנחה פשוט לא מכסה את כל החומר, ואז חלק מהחומר לא מופיע בשום הקלטה. השלישי הוא טכני ומעצבן: היו תקופות שבהן נגן ההקלטות באתר נתקע, וסטודנטים איבדו שבועות של עבודה מתוכננת. מי שכל שיטת הלמידה שלו נשענת על ערוץ אחד חשוף לכשל שלו.

הבחירה בין הנחיה רגילה להנחיה מוגברת היא חלק מאותה החלטה, והיא מפורטת במדריך על ההבדל בין הנחיה מוגברת להנחיה רגילה.

הממ"ן הוא נקודת בקרה, ולא רק מטלה

הממ"ן הוא נקודת הבדיקה החיצונית הקבועה היחידה בסמסטר. רוב הסטודנטים מתייחסים אליו כאל דדליין שצריך לעבור. מיעוט מתייחס אליו כאל מבחן אמצע שהם מקבלים בחינם, והמיעוט הזה מסיים עם ציונים אחרים.

שלוש דרכים להפוך את הממ"ן לכלי למידה:

1. כתבו טיוטה ראשונה עם הספר סגור. ארבעים דקות, מה שאתם זוכרים, בלי לפתוח כלום. אחר כך פתחו את הספר והשלימו. הפער בין הטיוטה לתשובה הסופית הוא מפה מדויקת של מה שאתם לא יודעים, ואין דרך זולה יותר להשיג אותה.
2. עשו יותר ממ"נים ממה שחייבים. ההמלצה הזו חוזרת שוב ושוב מפי סטודנטים ותיקים, והנימוק תמיד זהה: עשיית הממ"נים היא תכלס הלמידה, וגם ההכנה הטובה ביותר לבחינה. סטודנט שסיים תואר שלם תיאר את הממ"נים כדרך העיקרית שלו ללמוד את החומר, ואחר אמר שהממ"נים שלו הם למעשה סיכומי חומר הלימוד.
3. קראו את התיקונים. הממ"ן המוחזר הוא המשוב האישי היחיד שתקבלו בקורס, והוא בדרך כלל נפתח, מקבל מבט בציון, ונסגר. ההערות אומרות מה נחשב תשובה מלאה בעיני מי שיבדוק גם את הבחינה שלכם.

שתי הערות מעשיות. זמני הבדיקה משתנים מאוד בין מנחים, ויש מקרים שבהם ממ"ן חוזר שבועות אחרי ההגשה, ולכן לא כדאי להפוך אותו לנקודת הבקרה היחידה שלכם. והערה שנייה: הפיתוי להעביר את הממ"ן למודל שפה מוחק בדיוק את התפקיד שתואר כאן, והופך את נקודת הבקרה לאישור ריק. מעבר לכך, יש לזה גבולות ברורים שמתוארים במדריך על בינה מלאכותית בעבודות ובממ"נים. משקל הממ"נים בציון הסופי מוסבר במדריך על חישוב הציון הסופי בקורס.

תכנון שבועי מול תכנון סמסטריאלי

אלה שני אופקים שונים, וצריך את שניהם.

התכנון הסמסטריאלי נבנה אחורה. מתחילים מתאריך הבחינה, מסמנים את תאריכי הממ"נים, ומקבלים שלושה או ארבעה מקטעי זמן. לכל מקטע יש טווח עמודים מוגדר בספר. חלקו את מספר העמודים במספר השבועות שבמקטע, ויש לכם מכסה שבועית שאפשר לבדוק מולה. זה נשמע טכני, אבל זה בדיוק מה שחסר כשאין הרצאה שבועית שאומרת לכם איפה אתם אמורים להיות.

התכנון השבועי הוא שיבוץ, לא כוונה. "אלמד כשיהיה לי זמן" אינו תכנון, הוא תקווה. שעתיים ביום שלישי בערב ושלוש שעות בשבת בבוקר הן תכנון. הסיבה פשוטה: בלמידה עצמית אין אירוע חיצוני שמושיב אתכם, ולכן האירוע צריך להיות בלוח השנה שלכם.

וכאן ראוי להיות כנים. חלק מהסטודנטים הטובים ביותר לא קוראים במידה שווה מדי שבוע. סטודנט שסיים תואר תיאר את השיטה שלו בדיוק כך: הוא ניסה לקרוא קצת כל שבוע כדי לא לצבור פערים, אבל בפועל קרא במרוכז את כל מה שהיה צריך לממ"ן מסוים, ואת השאר לפני הבחינה. זו שיטה לגיטימית לחלוטין, בתנאי שהריכוזים האלה מעוגנים בתאריכי הממ"נים ושהבלוק שלפני הבחינה מתוקצב בכנות ולא בקסם. מה שאינו שיטה הוא קריאה לפי מצב רוח.

כמעט כל כשל תכנון באו"פ מתחיל צעד אחד קודם, בבחירת מספר הקורסים. המדריך על כמה קורסים לקחת בסמסטר מציע חישוב לפי זמן פנוי וסוג הקורס, ושווה לעשות אותו לפני שמתכננים שבוע.

חזרה לקראת בחינה: לשלוף, לא לקרוא שוב

ההמלצה הגורפת היחידה שאפשר לתת כאן היא זו: החזרה צריכה להיות פעולת שליפה, לא פעולת קריאה. מעבר לזה, מתכונת הבחינה משנה הכול, והיא נקבעת לכל קורס בנפרד ומופיעה בדרישות הקורס באתר.

שתי הערות על השורה השלישית. בקורסים לא מעטים באו"פ נמסר מאגר שאלות לפני הבחינה, וסטודנטים שעברו אותם מדווחים באופן די אחיד שמי שענה על רוב המאגר בכתב לפני המועד נכנס לבחינה כשהעבודה כבר מאחוריו. סטודנט אחד תיאר שחזר יום אחד בעל פה על התשובות שהכין וקיבל 98. סטודנט אחר, שנבחן בכיתה בחומר סגור אחרי שענה על שני שלישים מהמאגר בבית, כתב שלא שינן דבר, אלא פשוט נזכר ברעיון הכללי של כל תשובה ושפך אותו על הדף.

איפה מוצאים בחינות קודמות ובחינות לתרגול מוסבר במדריך על סיכומים, דפי עזר ובחינות, ואיך בודקים מראש באיזו מתכונת נבחנים בקורס שלכם מוסבר במדריך על מבחן בית או בחינה בכיתה. שווה לבדוק את זה בתחילת הסמסטר ולא בסופו, כי המתכונת משנה את כל אופן הקריאה מהשבוע הראשון.

מתי לשנות שיטה?

הסכנה בלמידה עצמית אינה רק לא ללמוד. היא ללמוד הרבה ובצורה שלא עובדת, ולהסיק מזה שהבעיה היא ביכולת ולא בשיטה. ארבעה סימנים שכדאי לקחת ברצינות:

• קראתם פרק, ושעה אחר כך אתם לא מצליחים לומר במשפט אחד על מה הוא היה.
• ציוני הממ"נים נמוכים בעקביות מהתחושה שלכם לגבי כמה אתם מבינים את החומר.
• אתם משקיעים הרבה יותר שעות ממה שהקורס אמור לדרוש, והפער לא נסגר עם הזמן.
• אתם דוחים דווקא את הקריאה עצמה, שוב ושוב, ומוצאים את עצמכם עושים כל דבר אחר שקשור לקורס.

נכשלים בממ"נים הם נתון, לא פסק דין. סטודנט תיאר בדיוק את המסלול הזה: הוא התחיל קורס מבוא, קיבל נכשלים בממ"נים, ואז עבר למנחה אחר, למד את כל הקורס מההתחלה מההקלטות שלו, וקיבל 93 בבחינה. שימו לב מה השתנה שם ומה לא. החומר נשאר זהה, כמות העבודה לא ירדה, מה שהשתנה הוא הערוץ שדרכו נכנס החומר. מה שלא עבד לו מול מנחה אחד עבד מול אחר, ואין בזה שום דבר שקשור לכישרון.

שלושה כללים לשינוי שיטה. שנו משתנה אחד בכל פעם, אחרת לא תדעו מה עזר. שנו בתחילת קורס ולא שלושה שבועות לפני בחינה, כי באמצע קורס אין לכם זמן לספוג עלות מעבר. ותנו לשינוי קורס שלם לפני שאתם שופטים אותו. כפי שניסח זאת אותו סטודנט מהרקע הריאלי, צריך למצוא את הדרך שהכי מתאימה לך, ולפעמים זה לוקח קורס או שניים. מי שמגיע לנקודה שבה הוא שוקל לעזוב יכול לקרוא איך זה נראה מבפנים בכתבה על סטודנטים שכמעט עזבו ומה עזר להם להישאר.

התאמות לפי סוג הקורס

אותה מערכת שיטות מתנהגת אחרת בשלושה סוגי קורסים. זו הטבלה המקוצרת.

בקורס כמותי יש עוד הבדל שכדאי לדעת מראש. המפגש עוסק בדרך כלל בהדגמות חישוביות, בעוד העומק התאורטי נשאר בספר. סטודנטית שלמדה קורס אינפיניטסימלי ניסחה את המסקנה בפשטות: חשוב להכיר את ההוכחות של המשפטים עצמם, וכדאי קודם לנסות להוכיח לבד ורק אחר כך לבדוק את ההוכחה בספר. זה אותו עקרון שליפה, בגרסה כמותית.

רוב הפרטים האלה מופיעים בדרישות הקורס ובחוברת הקורס, ואפשר לראות אותם עוד לפני ההרשמה. המדריך על בדיקת קורס לפני שנרשמים מסביר מאיפה מושכים את המידע הזה, והמפה של הקורסים הנחשבים קלים יותר מראה כמה משקל יש לעומס החומר בבחירה.

שורה תחתונה

אף אחת מהשיטות האלה אינה חדשה, ואף אחת מהן אינה מתאימה לכולם באותה מידה. מה שכן אחיד הוא המבנה: ספר שנכתב ללמידה עצמית, מעט מפגשים, וממ"נים כנקודות בקרה. שיטה שמתיישבת עם המבנה הזה תעבוד טוב יותר משיטה שנלחמת בו, וזה כל ההבדל בין לעבוד קשה לבין להתקדם.